מה אכל האדם הקדמון

אפריקה שמדרום לסהרה, ערש הולדתו של המין האנושי, היא גן עדן של פירות. גם כיום, לאחר בירוא היערות לטובת מטעי קפה וקקאו, ולמרות העיור המואץ שנגרם מצפיפות האוכלוסייה הגוברת (יותר ממיליארד תושבים), עדיין מצאו החוקרים למעלה מ-1,000 מינים שונים של פירות אכילים שמוצאם מאפריקה, ורובם מוסיפים לגדול בטבע, מבלי שעברו הכלאות, השבחות או כל פעולה שנועדה להגדיל את התכונות המסחריות שלהם. באפריקה קיימים למעשה למעלה מ-50,000 מינים שונים של צמחים, שרבים מהם מניבים פירות, שהכרחיים עבורם לצורך הפצת הזרעים. הכמות הזו לא נופלת מהעושר הצמחי של האזורים הטרופיים בדרום אמריקה ודרום מזרח אסיה. מכאן שאין ספק שהיה די והותר מזון לכל מיני החרקים, הציפורים, הזוחלים והיונקים שניזונים מפירות, וסביר להניח שמחקרים עתידיים ימצאו ביניהם מינים נוספים שבני האדם יכולים לאכול.

אין פלא אפוא שבסביבה הזו התפתח בעל החיים המותאם מכול לאכילת פירות, הוא האדם. אך כיצד נראו הפירות שאכלו אבותינו הקדמונים? האם היו הפירות קטנים יותר, דלים מאוד בסוכר עד שאדם נאלץ לאכול 100 בננות ליום כדי לשבוע, ועתירי סיבים קשים שדרשו מאתנו ללעוס 8 שעות ביום? או שמא היו הפירות גדולים, מתוקים ועשירים יותר מכל פרי מסחרי שקיים היום בשווקים?

הבה נבחן כמה מהפירות מתוך המבחר הגדול מאוד שניתן למצוא כיום באפריקה:

[לקריאה נוספת, הספר The Lost Crops of Africa].

באובב
הבאובב הוא אחד העצים הנפוצים באפריקה, ומראהו ה"פרוע" בולט מאוד על פני הסוואנה האפריקאית. העץ מותאם מאוד לחיי הסוואנה, ודי לו אף בעונת גשם קצרה כדי לשרוד את העונה היבשה, בזכות גזעו העבה שסופח מים רבים. פירות הבאובב יכולים להגיע לגודל של מלון, והם בעלי קליפה קשה ותוכן עסיסי. התכולה הקלורית גבוהה מאוד (עד 350 קלוריות ל-100 גרם), והפרי עשיר בחומצות אמינו חיוניות, ויטמין C, אשלגן, סידן וברזל.

הפרי יכול להחזיק כמה חודשים, במצבו האכיל, מבלי להירקב. בנוסף, הוא קל מאוד לייבוש, וניתן לאחסן אותו כך ללא קירור למשך חודשים רבים נוספים. הילידים חוצבים בגזעו "סולם" בעזרת אבן חדה ומטפסים לצמרתו כדי להוריד את הפירות, או פשוט מפילים אותם בעזרת ענפים ארוכים. בשל הקליפה העבה, חרקים לא יכולים להיזון מהפרי הזה, ולמעשה כמעט רק קופים ופילים ניזונים ממנו.

גם עלי העץ מספקים עושר תזונתי ממדרגה ראשונה, ואינם שונים מירקות עליים אחרים כמו תרד או כרוב. העץ עצמו ירוק לאורך תקופה ארוכה בשנה ומניב כמות גדולה של עלים. בנוסף, גם גרעיני הפרי אכילים וטעמם דומה לטעם השקדים.

אבטיח
רבים לא יודעים שמקורו של הפרי הזה בסוואנות של אפריקה, שם הוא גדל פרא ובעונתו פשוט מרצף את הנוף בנקודות ירוקות-צהובות. הפרי מסוגל לגדול על כל סוג אדמה, ואף מעדיף אדמות חוליות. ד"ר דיוויד ליווינגסטון, במשלחת שחקרה את אפריקה במאה ה-19, כתב שלאחר עונת גשמים טובה, חלקים גדולים מהמדינה מתמלאים בפרי הזה. הפרי אמנם דל בקלוריות, אך גודלו הרב וכמות המים הגבוהה שבו (שגם היא חיונית לאדם) בהחלט מפצים על כך. פרט לאבטיחים גדלים גם סוגים שונים של מלונים, שגם מקורם באפריקה.

אנונה
האנונה היא רק השם המסחרי המוכר לנו למשפחה גדולה של פירות, שידועים בטעמם המתוק ובגודלם העצום, שעשוי להגיע לגודל של ירך אדם ולמשקל של 6 ק"ג. הזן המקומי הנפוץ, Annona senegalensis, מניב פירות בעלי ריח של אננס וטעם של משמש, והוא מראה שכיח מסנגל ועד דרום אפריקה. הזן Anonidium mannii מניב פירות כל כך מתוקים, שיש אנשים שמתקשים לאכול יותר מכמה ביסים ממנו, והפרי כל כך גדול, שיחידה אחת יכולה לספק ארוחה לחמישה גברים! הזן Annona stenophylla הוא עץ מאוד נמוך, כמעט שיח, אך הוא מניב פירות גדולים, צהובים מבחוץ וכתומים מבפנים, שמשמשים בעונתם כחלק עיקרי בתזונת המקומיים בסוואנות שמדרום לקו המשווה.

הובנה
המין הידוע ביותר של עץ ההובנה הוא האפרסמון, שמוצאו מסין, אך מינים רבים שלו מוצאם מאפריקה הטרופית, וחלקם גדלים אפילו באזורים הצחיחים של סודן. הפירות גדולים יחסית, נעימים למראה, מתוקים ועסיסיים, ובניגוד לאפרסמון, הם מתוקים גם בטרם הבשילו כהלכה, ואינם עפיצים. הילידים מספרים על המין Diospyros chamaethamnus ש"אדם יכול להיזון רק על הפירות שלו במשך שלושה חודשים."

תפוז הקופים
לפרי הגדול והמתוק הזה יש חשיבות כה רבה, עד שאפילו החקלאים שמבראים את היערות מותירים את העצים במקומם, כי הם יודעים שהם יוכלו להסתמך עליו במקרה של יבול חקלאי מועט. העץ נפוץ מאוד, וגדל גם בסוואנות יבשות או גשומות וגם בהרים, ואפילו עמיד בפני חורפים קרים. הפרי מבשיל על העץ ואינו נרקב גם לאחר חודשים רבים בחום האפריקאי. הוא עמיד מאוד לחרקים ולפטריות, ואפילו קבירתו באדמה במשך כמה חודשים לא תפגע בטריותו! גודלו של הפרי כגודל תפוז או אשכולית, והעץ מניב שפע רב מאוד. הטעם של אחד ממיניו מזכיר "שילוב של אננס ותפוז" או "שילוב של בננה ותפוז", ואחר מזכיר "עוגת תפוחים בקינמון". תכולתו הקלורית גבוהה למדי, ועומדת על כ-80 קלוריות ל-100 גרם. גם בישראל החלו ניסויים בגידול העץ, בהצלחה רבה, ואפשר רק לקוות שבעתיד הלא רחוק נראה אותו בשווקים.

איקאסינה
זהו שיח נמוך, עמיד בפני בצורת, שמופיע בסבכים צפופים ברחבי הסוואנות של מערב ומרכז אפריקה. הפרי מתוק ודמוי שזיף, והשיח מניב את הפירות בדיוק בסוף העונה היבשה, כשהעונה של רוב הפירות כבר חלפה. השיח גדל היטב באזורים הגשומים, וגדל אפילו טוב יותר באזורים היבשים ומוכי הבצורת, כמו באתיופיה וסומליה. בתקופת ההבשלה, השפע הרב מאפשר למשפחה אחת לקטוף מאות קילוגרמים של הפרי מדי יום משיחי בר, ולאכול אותו בהנאה רבה. חוקרים מצאו עד 400 שיחים להקטר (10 דונם) שגדלים ללא מגע יד אדם. בעתות מחסור אוכלים הילידים גם את הגרעינים והשורש (שמשקלו עד 60 ק"ג), לאחר השרייה וייבוש.

תמר הינדי
על אף שמו, שמקורו בסוחרים הערבים שפקדו את תת היבשת ההודית, התמר ההינדי הוא עץ אפריקאי מקומי. שמה של בירת סנגל, דקר, הוא השם המקומי של העץ. בדומה לחרוב, התמר ההינדי הוא מין של קטניה, והעץ מניב כמות גבוהה מאוד של פרי דמוי תרמיל, שקליפתו קשה ותוכו דמוי ג'ל. מינים שונים של העץ, וכן קרוב משפחתו, Detarium senegalense, נפוצים בכל רחבי אפריקה, וגדלים באזורים הגשומים, בסוואנות ואפילו במדבר סהרה. עצי הבר עמידים מאוד לפגעי הטבע, גדלים לממדים מרשימים ללא מגע יד אדם, ויכולים להניב עד 200 ק"ג פרי בשנה. יכולתו של הפרי להשתמר חודשים רבים במצבו הבשל מועילה מאוד בזמנים של מחסור. מאחר שהפרי דל למדי בנוזלים לאחר הבשלתו, בדומה לתמר ולחרוב, תכולת הסוכר בו גבוהה מאוד, והוא מניב כ-240 קלוריות ל-100 גרם.

אימבה
המנגוסטין האסיאתי נחשב בעיני רבים לפרי הטעים ביותר בעולם, אך זהו זן אחד בלבד מבין 400 במשפחתו, שרבים מהם מוצאם מאפריקה ורובם אכילים, והאימבה הוא הידוע מכולם. החוקר בן המאה ה-19, דיוויד ליווינגסטון, כתב כי הילידים מכנים אותו "מלך הפירות". טעמו מתוק-חמצמץ, אך חמיצותו נעימה למדי ומרעננת. גודלו כשזיף, צבעו צהוב-אדמדם, והתוכן שלו צהבהב ומימי ומכיל גרעין אחד או שניים. העצים גדלים בכל אדמה, לחה, חולית או סלעית, ומצליחים להחזיק מעמד גם באזורים שסובלים ממדבור מואץ.

שסק
במרכז, מזרח ודרום אפריקה גדלים בבר לפחות שמונה מינים שהם קרובי משפחה של השסק התרבותי, ולא מתקשים לצמוח גם באדמות יבשות, סחופות ולא פוריות. עץ אחד יכול להניב עד 1,800 פירות בעונה, שגודלם כשסק תרבותי. הם גדלים מסנגל במערב ומסודן בצפון ועד דרום אפריקה בדרום, וגם החקלאים מקפידים לא לגעת בהם בעת בירוא היערות. הפרי דומה במראהו לתאנה ובטעמו דווקא לתפוח, ואף שבחלק מהמינים תופס הגלעין חלק גדול מתוכן, באחרים נפחו עומד על 20% בלבד מנפח הפרי כולו, אך גם הגלעין עצמו אכיל.

תמר המדבר
זהו ללא ספק אחד הצמחים השימושיים ביותר באפריקה. תמר המדבר יכול לשאת בצורת קשה ומשגשג גם בלב הסהרה ואף באדמות מליחות. עץ בוגר יכול להניב עד 10,000 פירות בשנה, שזהים בצורתם לתמר ועשירים כמוהו בסוכר ובקלוריות. בעתות מחסור משתמשים הילידים בכל חלקיו האכילים, כולל הגלעינים, העלים, הפרחים ואפילו קליפת הגזע. גם ענפי העץ מועילים, ומשמשים כמברשת שיניים. העץ גדל גם בישראל, כאן הוא מכונה "זקום מצרי" ונחשב לעץ מוגן.

מובולה
העץ הזה נפוץ ביערות ובסוואנות של אפריקה הטרופית והדרומית, ומניב כמויות אדירות של פירות אדמדמים מתוקים, בעלי מרקם קשה וטעם שמזכיר תות שדה. מיליוני אפריקאים מוקירים את הפרי הזה, ורבים מסתמכים עליו במידה רבה כשמגיעה העונה. גם גלעין המובולה אכיל ללא קלייה, ואינו שונה משקד או מקשיו. קרוב משפחה של המובולה, שמכונה תפוח החולות, הוא שיח נמוך שגובהו לא עולה על מטר, שמניב פירות חומים בגודל שזיף, שמרקמם קשה, ריחם רע וטעמם עפיץ. עם זאת, כאשר קוברים את הפרי בחול למשך כמה ימים, ומכאן שמו, הוא נעשה עסיסי ומתוק.

קאריסה
שיח הקאריסה אוהב אקלים מדברי חם והוא נותר ירוק ומושך עין לאורך כל השנה. השיח מאוד עמיד, והאזורים הסוב-טרופיים החוליים שליד הים הם המועדפים עליו במיוחד. הוא מניב פירות אדומים מוארכים שטעמם מתוק חמצמץ עדין, אין צורך לקלף אותם וניתן לבלוע אותם עם הגרעינים. בדרום אפריקה ובמדינות נוספות כבר החל גידול חקלאי מסחרי של הפרי, מאחר שהוא מניב רווחים מאוד גבוהים בזכות ההשקעה הנמוכה שנדרשת לגידולו וכמות הפרי העצומה שהוא מניב. גם במקומות רבים בישראל ניתן לראות אותו גדל בשדרות ובגינות.

המהפכה החקלאית שהחלה במזרח התיכון והתפשטה במהרה לאסיה ולאירופה, אך באיטיות רבה לאפריקה ולאמריקה, היא האחראית בסופו של דבר לדומיננטיות של הבננה, המנגו ושאר המינים שמוצאם מאזורים אלה. אך מיערות הגשם של מרכז אפריקה, דרך הסוואנות הגשומות והסוואנות היבשות, ועד למדבריות הצחיחים, היבשת מציעה שפע אדיר של פירות מזינים, לכל אורך השנה. השפע הזה הוא שאפשר לאותו קוף אדם קדמוני, הוא האדם, לפרוץ מחופת יערות הגשם ולהתפשט בכל רחבי היבשת, והיכולת השכלית הגבוהה שנדרשה ממנו כדי לדעת מהם המינים האכילים, היכן נמצא כל פרי בטריטוריה שלו ומתי הוא מבשיל, היא שהגדילה את נפח מוחו ותרמה באופן משמעותי לאבולוציה שלו.